מקור: יש גם וגם

מקור: המסורתיות הישראלית

מקור: הורים לא מרוצים

מקור: לא הכל זה הדתה

מקור: התנגדות הורים

מקור: לא הכל זה הדתה

מקור: מורשת דתית יהודית חיונית?

מקור: האם יש יהדות חילונית?

קבוצה- ענבל נוסבאום ושירן טוב

בקטע הנ”ל קיימת עמדה שהיא נגד התכנים הדתיים(” יש בהחלט הצדקה לתקוף תוכנית שמגבירה אותו”).

במקור הנ”ל ההורים מתנגדים לכל הוספה של תכנים דתיים כלשהם, בטענה שמערכת החינוך עמוסה בתכנים

דתיים, וזה בא על חשבון המקצועות האוניברסליים, שפחות באים לידי ביטוי בתכנית הלימודים.

חברי הקבוצה: נירית שיטרית, דורון סעדון וליר ראובן

המקור – התנגדות ההורים

אנו חושבים שמקור זה הינו זעקה של הורים אשר מבקשים התייחסות לרצונם בתכני מערכת החינוך.

ההורים לא מתנגדים להכנסת תכנים דתיים לבית הספר, הם מבינים אותם. אך, משוועים לקול שונה בתכני הלימוד. הם רוצים לשמוע את הקול החילוני, את הקול האוניברסלי, קול שיוצא נגד הדת אפילו. הנם משתוקקים שלא יזניחו את התרבות הישראלים חילונית, שלא הסתכלו עלייה כנחותה. הם מעוניינים לא רק להשמיע את הקול הישראלי היהודי אלא גם התרבות העברית החילונית. בדרך זו נוצר אצל הילדים מגוון רחב של אופציות ודעות וכך הם יכולים לבנות דעה ואמונה משל עצמם.

עדי רונן:

התנגדות הורים

נגד תכנים דתיים

ההורים טוענים שנושא התפילה והיוט תופסים מקום מרכזי בבית הספר, כבר מכיתה א’ בעיקר סביב החגים, ולא מעלים שאלות בדבר הצורך בקיום מצוות או אמונה באקיום אלוהים אין זכר ליציאה נגד הדת, אלא כל ילד שילמד דרך תוכנית זאת זה יהיה המשך ישיר של המסורת הדתית.

קבוצה: עדי ברנס, דבורה נג’ר ואביטל ברוך.

סשה, יובל ועדי זיבלי:

בקטע הנ”ל מדובר בעמדה שהיא נגד התכנים דתיים. רואים זאת עוד בכותרת – “הורים מתנגדים”, בהמשך הקטע מסופר בהרחבה מדוע יש התנגדות. ניתנת הרגשה שהתכנים הדתיים משתלטים כל שנה על תכנית הלימודית ומבלי לתת לילד מקום – אלא לקבל זאת כפי שזה.

קבוצה – אורטל ושנהב

בכתבה הנ”ל יש התנגדות מוחלטת לתכנים דתיים.

ההורים למעשה מתנגדים לכל הוספה של תוכן דתי מכיוון שמערכת החינוך עצמה מלאה בתכנים דתיים, למשל, נושא החגים – לטענתם לא עולות שאלות וספקות בנושא, אלא קיום האל או הצורך בקיום מצוות. לטענתם הפיכת ערכים אוניברסלים  כמו חברות, אחריות וכו לערכים יהודים בלבד – מתכון לטיפוח גזעות.

מקור זה גם הוא מתנגד לתכנים דתיים במערכת החינוך. כאן מתואר מצב של חוסר איזון בין הנושאים השונים בתכנית הלימוד. רוב המשאבים מופנים להוראת נושאים דתיים ואף שמירת מצוות. לדוגמא, מיוחסת חשיבות זהה להדלקת נרות ולערכים הומניסטים.

כתוצא מתכנית הלימודים שבנויה כך, הילד עלול לצאת עם השקפת עולם מעוותת וסדר עדיפויות שגוי של דת אחת חשובה או ראויה יותר מדתות אחרות.

קבוצה- ענבל נוסבאום ושירן טוב

בקטע הנ”ל קיימת עמדה שהיא בעד התכנים הדתיים.

המקור הנ”ל חוקר מהי בעצם “הדתה” ומה מקורה באמצעות דיון ושאילת שאלות.

לפי הנאמר במקור העדר דיאלוג נכון, או הבנה נכונה של משמעות התכנים הדתיים ומטרתם עלולים להוביל

לחשש או הפחד מ”הדתה”.

חברי הקבוצה: נירית שיטרית, דורון סיני וליר ראובן.

המקור “יש גם וגם” לדעתנו בעד הכנסת תכנים דתיים לגן:

*המקור דן בשאלה מהי הדתה בכלל. הוא טוען שלא ניתן לספר על המסורת היהודית בלא להכניס את הדת, הדת היא חלק מהמסורת שלנו.

*הכותב לא רק בעד הכנסת תכניים דתיים יהודים, אלא הכנסת תכנים של כל המגזרים השונים. זאת על מנת לייצור סיעור מוחות בין אנשים, להקים חברת מופת אשר חושבת ומפתחת חשיבה ביקרותית ודיאלוגית.

*הכותב טוען שמי שבטוח בדרכו, באמונתו, בהשקפתו לא יפחד שילדיו או הוא עצמו ישמעו דעות אחרות שלא תואמות לדעותיו, כגון, דת.

חברי הקבוצה אורטל ושנהב.

בקטע הנ”ל ישנה עמדה שבעד התכנים הדתיים. הקטע בוחן מהי בעצם הדתה, האם זו חשיפה לתוכן שהוא יהודי יותר או שמא הדתה שהיא חיזוק הזיקה אל המורשת העברית העתיקה. עפ”י המקור התשובה היא העדר דיאלוג כאשר כל זרם מונע מתלמידיו לראות את דרך הצוהר החינוכי ומגן על אורח חייהם. הפתרון הוא להאמין בהשקפת העולם שלנו ובעוצמת החינוך.

קבוצה: עדי ברנס, דבורה נג’ר ואביטל ברוך.

בקטע הנ”ל ניתנת דעה שהיא בעד התכנים הדתיים.

נאמר שיש צורך בחשיפה, בידע לתכנים גם אם זאת לא דרך החיים שלך.

הצורך בחשיפה לתכנים נועד בשביל האחדות שלנו כעם מגוון.

מקור זה תומך בתכנים דתיים הנמצאים במערכת החינוך במידה סבירה. הטענה המרכזית של המחברים היא שגם המורדים המוכרים ביותר בדת היו בעלי ידע רחב בנושא היהדות. בנוסף, למידה מסודרת של הדת מסייעת ליצירת קירבה בין האוכלוסייה הדתית לבין האוכלוסייה החילונית. זאת מכיוון

קבוצה- ענבל נוסבאום ושירן טוב

בקטע הנ”ל קיימת עמדה שהיא בעד התכנים הדתיים.

לפי המקור הנ”ל אין קונפליק בנושא הדת, היות וממחקר שנעשה בנושא הדתיות בישראל נמצא שכל אזרח יהודי

מעיד על זיקה כלשהי למסורת היהודית.

במקור מצויין שלרבים אשר מגדירים את עצמם כ”חילוניים”, קימת זיקה כזאת או אחרת לעולם המסורת והיהדות.

חברי הקבוצה אורטל ושנהב.

הקטע הנ”ל בעד תכנים דתיים. המסורתיות הישראלית עונה על כל ההגדרות, היא בה בעת דתית וחילונית, היא “יונקת” ממקורות יהודים אורתודוקסיים ביסודם המקיפים אותנו והיא טבעית, וגם היא אינה נדרשת להגדרות דיכוטומיות וברורות. המסורת היא השתייכות טבעית המתאים לכל אחד לפי מידותיו.

חברי הקבוצה: נירית שיטרית, דורון סיני וליר ראובן.

מקור: המסורתיות הישראלית.

הכותב לדעתנו בעד הכנסת תכנים דתיים למוסדות החינוך. הוא רואה במסורת היהודית הדתית כחלק מהזהות שלנו כישראלים יהודים.

לפי המקור, רוב האנשים המגדירים את עצמם כחילוניים מקיימים פרקטיקות דתיות מובהקות, כמו, צום ביום כיפור, השתתפות בלילה הסדר או באירועי חגים אחרים. לכן, הכותב נותן זהות חדשה לאותם חילונים אלו ולאנשים המגדירים עצמם כמסורתיים והיא “מסורתיות ישראלית” שכוללת בתוכה תכנים דתיים ועל כן יש לכלול אותם גם במוסדות החינוך.

קבוצה: עדי ברנס, דבורה נג’ר ואביטל ברוך.

טקסט זה הוא בעד התכנים הדתיים.

הוא מבהיר שאנו בעלי מסורת ישראלית שלרוב מאופיינת על תפישות עולם יהודיים-דתיים, המהווה חלק טבעי ובלתי נפרד מהתנהלות חיינו, ללא קשר להגדרה הדתית שלנו.

מקור זה גם הוא מתאר את העיוות בחברה הישראלית של הפיכת דת לתרבות. הכתבה טוענת כי הדור השלישי בארץ עובר משבר אישיותי ומראה תוצאות סותרות בסקרים לגבי רמת הדתיות שלהם. נמצא שרוב האנשים משייכים את עצמם לאוכלוסייה החילונית, אך עדיין ממשיכים לקיים פעילויות דתיות כגון צום ביום כיפור או ליל הסדר בפסח.

לדעתי, ניתן לומר כי המקור הזה מתנגד להדתה.

קבוצה: ענבל ושירן טוב

בקטע עיתונות זה ישנה עמדה בעד תכנים דתיים, ההורים מוחים על כך שישנם מעט מידי תכנים דתיים במערכת החינוך והם רוצים יותר ידע כללי על זהותנו בתור עם יהודי, יותר ערכי יסוד על תרבותינו ושמירה על מורשת.

קבוצה: עדי ברנס, אביטל ברוך ודבורה נג’ר.

“הורים לא מרוצים”/ סיון רהב מאיר

בעיניי, מקור זה מחזק שתי עמדות; בעד תכניים דתיים, והתאמה לרצון ההורים. ישנן משפחות אשר רוצות שילדיהם יהיו חשופים לתרבות והמסורת של העם. גם משפחות חילוניות רוצות בכך כי הן לא רואות בתכנים אלו ככפייה דתית. כמו שהזכרנו בעמדותינו בדיון, ישנם תכנים שאינם תכנים דתיים מוגזמים אשר יכולים לשמש את הילדים להשערה ולימוד דרכי התנהגויות שונות. התנהגויות חבריות, מוסריות וטובות יותר.

ההורים הלא מרוצים לא מדברים על כך שהם רוצים שילדיהם יהפכו להיות דתיים ויתפללו בוקר, צהריים וערב. אלא מדברים רק על הכנסת יותר סיפורי עם, דיבור על היהדות, הזהות והתרבות שלנו.

לאחר דיון על כתבה זו, אנו תומכות בה וחושבות שהילדים יכולים רק להרוויח מתכנים אלו.

חברי הקבוצה: נירית שיטרית, דורון סיני וליר ראובן.

מקור: הורים לא מרוצים.

מקור זה בעד הכנסת תכנים דתיים ולצורך הדיוק תכנים יהודיים, שכוללים בתוכם ידע על הזהות שלנו ועל ערכי תרבותנו.

בנוסף, ישנה התייחסות לרצון ההורים. ההורים דורשים יותר תכני יהדות כי חושבים שאין מספיק.

היא טוענת שכישראלים אנחנו אוהבים את ההיסטוריה שלנו והלימודים היהודים זה מה שגורם לנו להתחבר לארץ וליהדות שלנו ולהרגיש בארצנו כבן בית.

*לפי דעתנו, למקור זה חסר התבססות על נתונים – לא מובן מזה המון ההורים ומאיזה סוג אוכלוסיה. אנו יכולים לשער שמדובר על הורים דתיים. איננו חושבות שהורים חילונים ירצו לימודי יהדות בצורה מוגברת יותר ממה שכבר קיים במערכת.

אמנם הכותרת מטעה בהתחלה, אך ללא ספק מדובר פה על הורים שבעד תכנים דתיים.

להיפך, המחשבה שנוצרת כאן היא שאין מספיק תכנים דתיים בתכנית לימודית, הרי מדובר על עם יהודי במדינה יהודית שאמור לדעת על ההיסטוריה שלו ועל זהותו כעם יהודי.

בקטע הנ”ל יש תמיכה בעד ההדתה.

ההורים למעשה אומרים שיש מעט מידי תכנים דתיים ושהם רוצים לדעת יותר על היהדות ורוצים לשמור על המסורת שלנו. הפחד שלהם הוא הניתוק, השכחה והבורות.

מקור זה מחזק את העמדה של בעד התכנים הדתיים וכמו כן גם את העמדה של התאמה לרצונם של ההורים. לדעתם של ההורים המתוארים במקור זה יש צורך ביותר תכנים דתיים במערכת החינוך על מנת לצור חיבור בין הדור הצעיר לבין המורשת והמקור של העם היהודי.

בנוסף, החשש הגדול של ההורים הוא בורות. עם זאת, הינם תופסים בורות כחוסר ידע בנושאי יהדות בלבד.

קבוצה: ענבל ושירן טוב

בקטע זה ניתן לראות שכותבת המאמר בעד תכנים דתיים אך ההורים בביתי הספר הממלכתיים מתנגדים לתכנים הדתיים וקוראים לכך הדתה. כותבת המאמר מציגה את התכנים הדתיים כלימוד אוצר מחשבה יהודית המעשיר את הרוח השפה העברית ומנגד ההורים חושבים כי התכנים הם הקצנה והסתה ורואים בכך הדתה.

קבוצה: עדי ברנס, אביטל ברוך ודבורה נג’ר.

“לא הכל זה הדתה”/ זיוה מימוני

בעיניי, מקור זה מחזק שתי עמדות; בעד תכנים דתיים, ונגד תכנים דתיים. בכתבה מדובר על הרצון “ליצור מכנה משותף לכלל הלומדים, אך עם זאת, לאפשר גמישות לביטוי ולייחודיות של כל קבוצת אוכלוסייה בחברה הישראלית”. יש פה דיאלוג בין הקצוות השונים (שומרי מצוות/ לא שומרי מצוות).

מצד אחד, התלמידים יכולים להיות חשופים ליהדות, לזהות ולתרבות של עם ישראל. תכנים אלו נחשבים לתכנים דתיים אך זאת לא הדתה, אין כאן כפייה דתית. מעבר לכך, יש גם דרך ללמד את התכנים הללו בצורה שלא תרגיש לתלמידים שהם מחוייבים לשמור מצוות ומנהגים.

מצד שני, ישנם אנשים אשר רואים בכל לימוד של יהדות קשר דתי ומכאן כפייה דתית. אני מחשיבה אנשים אלו כאנשים קיצוניים כי הם לא מצליחים לראות את המעבר של תוכן הלימוד שזהו העיקר, הם מתרכזים רק בתפל ומפחדים שילדיהם יחשפו יותר מדי לתכנים דתיים.

חברי הקבוצה: נירית שיטרית, דורון סיני וליר ראובן

מקור: לא הכל זה הדתה

המקור לדעתנו לא חד שמעי.

כותבת הטקסט כן מקבלת את הכנסת התכנים דתיים לבית הספר, היא מחדדת שלא כל מקור יהודי הוא הדתה.  באומרה “לימוד אוצר המחשבה היהודית מעשיר את הרוח והשפה העברית” היא מצביעה על היתרונות שתכנים דתיים מאפשרים. נרצה לציין שהיא מבדילה בין תוכן דתי ליהודי (ויותר מצביעה על הכנסת תוכן יהודי לגן ומבדילה שלא כל תוכן יהודי הוא הדתה גם אם יש לו פן דתי).

מנגד, היא אומרת לא לגייס את התכנים הדתיים לפעילויות דתיות ולהכנסת מצוות. היא חושבת שזה מה שגרם לחילוניים לצאת נגד היהדות ולחשוב שכל תוכן יהודי הוא גם תוכן דתי וסוג של הדתה. לכן, היא אינה מסכימה עם הכנסת תכנים דתיים שלא לצורך ושלא מעבירים את המורשת היהודית בלבד.

כל זאת ועוד, הכותבת מדגישה את רצונה שיתחולל כבוד בין המגזרים ושהיה איזון במערכת החינוך תוך דיאלוג משותף בין כל קבוצות האוכלוסייה בחברה הישראלית וביטוייהן האישי והייחודי.

הכותבת עצמה בעד תכנית דתיים במערכת החינוך. היא רואה אותם באור אחר, באור חיובי, המאפשרים אחדות ומכנה משותף.

לעומתה ההורים רואים זאת בצורה אחרת – הם נגד התכנים הדתיים, הם רואים בתכנים אלה הדתה.

הכותבת מסבירה לאותם המתנגדים מהי הדתה בעיניה ואין לזה קשר לתכנים הדתיים המלומדים.

הכתבה הנ”ל היא נגד הדתה מצד ההורים שרואים בתכנים הדתיים הדתה. אך יש אהדה מוחלטת בכתבה זו על תכנים דתיים.

היא מציגה את הלימוד של התכנים הדתיים כ”אוצר המחשבה היהודית מעשיר את הרוח והשפה העברית”. היא רואה בלימוד תכנים אלה העשרה של המחשבה שלנו כיהודים וטוענת שזה מעשיר את הרוח והשפה העברית. מנגד לה ההורים רואים בלימוד התכנים הקצנה, פירוד, הסתה וכו’

מקור זה מתנגד לרצונם של ההורים להוציא תכנים וספרי לימוד עם נושאים דתיים. לפי המחברת של הכתבה, ספרי הלימוד המוזכרים אינם תורמים להדתה במערכת החינוך, אלא מחנכים לערכים אוניברסליים כגון קבלת האחר. זאת מכיוון, שלמידה תאורטית לא מחייבת ביצוע מצוות דתיות.

חברי הקבוצה: נירית שיטרית, דורון סיני וליר ראובן

מקור: מורשת דתית יהודית חיונית?

כותב הטקסט באופן מבוהק נגד הכנסת תכנים דתיים לגן. הוא חושב, שאדם אשר רוצה להתעמק במורשת היהודית, שכך יעשה, יש לו חופש בחירה ותבונה. אך, לקטלג אדם משכיל כבור בגלל חוסר ידע במסורת היהודית היא אינה נכונה. הוא מוסיף ואומר, שאין צורך במורשת היהודית כדי להיחשב חילוני משכיל. אין צורך להכניס לתכניות הלימוד על היהדות ועל הדת אלא ללמד את הילדים באופן כללי על דתות מונותאיסטיות בכללותן ועל התפתחות התרבות המערבית כגשר לעולם (זה מה שיעזור להם). בהמשך החיים יבחר האדם מה ללמוד ובמה להעמיק לפי השקפותיו. צריך לכבד את תרבות החילונים ותרבותם אינה כוללת בתוכה דברי דת כדוגמת תלמוד ולכן אין טעם להכניס תכנים אלו, זה לא מדבר אליהם.

חברי הקבוצה אורטל ושנהב.

בקטע הנ”ל ישנה עמדה נגד תכנים דתיים. הקטע יוצא נגד לימוד המורשת והטענה שעומדת בראשה היא שבעצם זהו אינו מרכיב חובה בחבילת הידע של האדם המשכיל והעכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי. לאדם בהמשך חייו יש את זכות הבחירה להעמיק וללמוד במה שיבחר.

קבוצה : אביטל ברוך, דבורה נג’ר, עדי ברנס.

מקור זה מחזק את העמדה “נגד תכנים דתיים”. במקור מדובר על ” מורשת דתית שאינה מרכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי”.  המקור מציג התנגדות ללימודי מורשת דתית, מורשת דתית אינה דבר חובה המחייבת את האדם המשכיל לא במורשת דתית אלא במקצועות אחרים כמו: מדעים, תולדות האומנות, היסטוריה עולמית, ספרות וכו’. המורשת אינה מחזקת את החילוני או תורמת לזהותו. לכל אדם יש את הדרך שלו , זכותו לבחור את סגנון חייו, ללמוד את מה שהוא בוחר ונכון בשבילו.

מעבר

הטקסט המתואר כאן הינו נגד תכנים דתיים. כותב הטקסט מבקר את מי שחושב שלא יודע דבר לגבי המסורת היהודית (בתור אדם חילוני), הינו בור ועם הארץ. הוא מתאר את ידע המסורת היהודית כשוות ערך לשאר אמונות מונותאיסטיות משום שלאדם החילוני ממוצא יהודי אין זיקה לדת היהודית באמת.

נוסף לכל כותב הטקסט מציין כי גם ילד הלומד תכנים אלו ישכח אותם בעתידו משום שאין לו זיקה לכך בחייו האישיים ובכלל הוא רואה בלמידה זו מיותרת, למידה של מקצועות אחרים נראית עדיפה עבורו.

הקטע הנ”ל מתנגד לתכנית דתיים. הכותב מדגיש שלאדם חילוני (יהודי) אין שום צורך וחובה בלימוד מורשת דתית-יהודית אלא עם כן הוא מגלה עניין פרטי בנושא (לכן שיתעסק בזאת באופן פרטי).

מקור זה נגד תכנים דתיים במערכת החינוך. לפי דעתם של המחברים, ידע מעמיק ביהדות ומאפייניה אינו הכרחי להשכלה של בן אדם בזמננו. עם זאת, הינם מקדישים חשיבות לידע כללי על הדתות המונותאיסטיות כחלק חשוב בהתפתחותה של התרבות המערבית.

קבוצה: ענבל ושירן טוב.

בקטע זה ישנה עמדה בעד תכנים דתיים. ניתן לראות כי כותב המאמר מוחה על כך שישנה הדתה באמצעות הפיכת היהדות לתרבות. מכאן ניתן להסיק כי הכותב בעד לימודים שהם על פי תכנים דתיים הכוללים את חיובי הדת ללא פשרות.

חברי הקבוצה: נירית שטרית, דורון סיני וליר ראובן

מקור: האם יש יהודית חילונית

כותב הטקסט נגד הכנסת תכנים דתיים לגן. הוא טוען שישנה הדתה בארץ באמצעות הפיכת המושג היהדות לתרבות. במערכת החינוך יש רק יהדות, אין על דתות אחרות וזה מה שמסמל את ההדתה. הפיכת המושג יהדות לתרבות מעניקה אמצעי להכנסת היהדות והדת לתכנים הלימודים. “מאכילים” את האדם בדעה שהוא חייב לדעת את תרבותו ומאין בא. ומכאן הפיכת הדת לתרבות היא מעשה הספוג באינטרסים.

בנוסף, הכותב טוען שאין הכלה של ערכי החילונים במשרד החינוך אלא רק ערכים דתיים. ולכן חושב שחייב להכניס ערכים אונברסליים שמאפיינים את הציבור החילוני.

קבוצה: אביטל ברוך, דבורה נג’ר, עדי ברנס.

מקור זה מחזק את העמדה “נגד תכנים דתיים”. ההדתה באה לידי ביטוי דרך הפיכתה של היהדות לתרבות. האמונה והיהדות אצל אנשים באה לידי ביטוי מהסיבות כמו : כוח שהם מאמינים שיש בדת, אנשים נגררים אחרי הדת על מנת לאחוז בה או רגשי אשמה אם התרחקו מהדת. במערכת החינוך יש רק את נושא היהדות ולא דתות אחרות (נצרות, איסלאם). כאשר היהדות הופכת לתרבות היא נכנסת למערכת החינוך מתוך אינטרסים אשר משרתים את המוסר היהודי.

הטקסט המתואר כאן הינו לדעתי נגד תכנים דתיים משום שהוא מתאר שלמידת תכנים דתיים עבור אלו שאינם לקחו על עצמם אורח חיים דתי הינו הופך את הדת לתרבות (לדעת הכותב זוהי הדתה) ומעשה זה הינו מעשה ספוג באינטרסים שמשרתים את הפוליטיקה. כלומר, תכנים אלו אינם מועילים לאנשים חילוניים וגם לא לאנשים מסורתיים, אלה הם מועילים למי שמכתיב תכנים אלו בלבד.

כותב הטקסט מציג עמדה מנוגדת לתכנית דתיים.

הוא מפרט ומפריד בין שני המושגים: יהדות וחילוניות. לפי דעתו מדובר בשני מושגים שונים ומנוגדים שאינם יכולים להיות באותו משפט – הרי אין בהם כל תוכן ומשמעות.

עצם ההתייחסות ושימוש בשני מושגים אלו יחדיו- גורמת להדתה, שהרי היא מכניסה בחייו של אדם חילוני את הדת היהודית (מה שלדעת הכותב מדובר בשני דברים מנוגדים).

הקטע הנ”ל הוא בעד תכנים דתיים, אך אומרת שיש הדתה באמצעות הפיכת היהדות לתרבות.

הקטע אחרון מדבר על כך שהמערכת החינוך מלמדים את כל הדתות מלבד היהדות, אך מצד שני, בפסקה לפני כן כתוב שיש לדת היהודית כתרבות התייחסות של נוחיות וחולשה. אז מצד אחד יש פה “תלונה” שמערכת החינוך מלמדת כל דת אפשרית מלבד היהדות ומצד שני התייחסות ליהדות כחולשה ונוחיות.

מקור זה מתנגד לקיומם של תכנים דתיים במערכת החינוך. הכתבה מתארת את המצב של הפיכת דת לתרבות. בעיניי, תיאור זה מדויק לחברה הישראלית של ימינו. כיום, נפוצים האנשים שממשיכים לשמור מצוות מתוך הרגל משפחתי או קהילתי, אך ללא הבנה מעמיקה של ערכי הדת. לדוגמא, חג פורים והקראה של מגילת אסתר. רוב המוחלט של האוכלוסייה החילונית ממשיכים במסורת של חגיגות גדולות במסגרת החג, אך אינם מכירים את הסיפור המקורי של החג ואת המשמעות שעומד מאחוריו (רצח המוני).

לדעתי,קיימת בורות בחלק החילוני של החברה הן לגבי הבסיס של הדת היהודים והן של הדתות השכנות (נוצרות ואסלאם). כתוצא מכך, גדל החשש וההתנגדות לחינוך אוניברסלי (כחשש מניתוק מהמוצא היהודי).