אינני יודע מהו "הפן החילוני של היהדות", מפני שאין פן חילוני ליהדות.
יהדות היא דת, וככזו, חילוניות היא כל שמצוי מחוצה לה,
וככזו היא פרטיקולרית לחלוטין, בעוד החילוניות דוגלת בערכים אוניברסליים.
אין מפגש בין השתיים, למרות שבמדינת ישראל התכונן לו המושג "יהודית ודמוקרטית",
שהוא מושג ריק מתוכן ונטול משמעות לוגית, כיוון ששני חלקיו מוציאים זה את זה.
ההתייחסות לדת היהודית כתרבות היא התייחסות של נוחיות וחולשה,
ואיננה אמונה עקבית וחסרת פשרות באמת (truth) מחייבת.
היא אופן התייחסות של אנשים שתש כוחם לעמוד בחיובי הדת,
אך ממשיכים לאחוז בשולי מעילה, נגררים אחרי קיום טקסים
ומנהגים דתיים כחלק מהענקת כבוד לקהילה
("אני צם ביום כיפור" או "אוכל מזון כשר" מתוך כבוד למסורת או לסגנון חיים),
וברובד העמוק כתוצאה מרגשי אשמה שנִטעו באלה שהרחיקו עצמם מן הדת.
הנהייה התרבותית היא סוג של מירוק החטא ותיקון העוול כלפי היהדות שננטשה,
דהיינו הפיכת הדת לתרבות היא מעשה הספוג באינטרסים.
במערכת חינוך שבה מוצאות מתחומי הידע האנושי כל הדתות מלבד היהודית
(בוגר י"ב כיתות הוא בור מוחלט בנצרות ובאיסלאם),
בוודאי שיש הדתה באמצעות הפיכת היהדות לתרבות.
ובוודאי שיש כוונת מכוון באינדוקטרינציה המנשבת ממשרד החינוך,
כזו הבאה (באופן סמוי) בשמם של אינטרסים המשרתים תכליות של מוסר יהודי,
ואת הפוליטיקה של הארגון החברתי המשמר את הסדר הקיים.
מקבץ מרוכז מתוך מסמכי זכויות האדם
רוגל אלפר (עיתונאי)
