אם המבוגר יודע, שהילד אומר דבר-שקר, עליו להגיב באומרו שהוא יודע שזהו שקר ואין הוא מוכן לקבל שקרים.
ידיעת הילד שהמבוגר יודע שהוא משקר תרתיע במקרים רבים.
גם אם אינו מרתיע, יגרום הדבר להרגשות-אשמה, להרגשות חרטה ולאי-נוחות רגשית רבה,
אשר יכולות למנוע את השימוש בשקרים.
בגיל הרך של הילדים מספיק שהמבוגר יכריז שהוא יודע שהילד אומר שקר ואינו מוכן להשלים עם זה.
אין טעם לפנות אל המצפון, שעדיין אינו בשל ואינו מתפקד.
הואיל והשקר פוגע במקרים רבים בזולת, ילד או מבוגר,
דורשים מן הילד המשקר ה'נתפס' בשקרו להתנצל ולפצות בכל דרך אפשרית את הנפגע על ידו.
יש המפרשים אמצעי זה כעונש ויש המפרשים אותו כאמצעי הרתעה ויש הרואים בו ביטוי ליחסי אנוש רצויים.
יעילותם של אמצעי הרתעה – משמע פחד בפני גילוי האמת ועונש אפשרי – מפוקפק בדרך כלל וכך גם במקרי שקרים.
אילוצים חברתיים המחייבים את הילד לשתף פעולה,
לעשות מעשים על מנת שיהיה שותף בחברה וימלא בה משימות משותפות
נראות לי אמצעי תגובה יעיל בהרבה.
לדעתי עצם הודעתה של המחנכת או ההורה, שהוא יודע שהילד משקר,
הוא עונש משום שזו הוכחה שאמצעי השקר לא פעל ולא הועיל
וגם מסכן את טיב היחסים האמוציונליים בין הילד ובין המבוגר בו הוא תלוי.
פירוש הדבר סכנה למערכת היחסים הרגשיים הנחוצה לכל ילד למען הרגשת הביטחון שלו.
גננות מרגישות כמו ברווזים במטווח
גננת שהואשמה לשווא וחייה חרבו - אתר מאקו
