בעיית האשמות השווא | עמוד דיון
תקציר
בעיית האשמות השווא
תגובות חוייתיות למציאות מכאיבה זו
סיכום ביניים
סיכום הדיון
היה מאד מרגש לקרוא את התיאורים האמפטיים בסוגיה של האשמות השווא.
לא מפתיע, כי ידעתי מראש שבקרב מי שההתמחות שלה/ו היא הגיל הרך, אמפטיה עשויה להיות כושר מפותח.
ניכרת הבנה מעמיקה של הנזקים הנפשיים שהאשמת שווא יכולה לגרום.
ההתבוננות פנימה בנסיון להבין מה קורה כשפוגעים בזכות אדם כזו או אחרת היא דרך טובה בעיני להפנים את חשיבותה לכל אדם באשר הוא.
אני ממליצה בחום לקרוא את כל הכתוב. הכל יחד מצטרף לתמונה עשירה ועמוקה.
שתיים מבינינו לא היו צריכות, לצערי, להפעיל כושר לאמפטיה, כי הן חוו על בשרן האשמת שווא בגן: . ליטל סול (פעמיים) ורונית יגודייב.
אני מאחלת שלעולם לא תחוו את החוויה הזו, ולשתיכן – שלעולם לא תחוו זאת שוב.
להמשך קריאה לחצו כאן
הדיון המורחב
ברגע שמתקיימת האשמה לשווא, ובפרהסיה בפרט, אין שום כפרה שיכולה להחזיר לאדם את כבודו האבוד ושמו הטוב. בני האדם, ככללם- נוטים לזכור את הרע יותר מהטוב, את השלילי יותר מהחיובי. כוחה של מילה זהה מכוחה של מכה, והיא עוצמתית לא פחות, ואולי אף יותר. עולם שלם מתחיל להתמוטט סביב האדם המואשם, והוא מתחיל לאבד את כל אשר צבר עד לאותו רגע. את שמו הטוב.
״בעצומה מביעים ההורים אמון בגננת ומסרבים להאמין בחשדות שבגינן נחקרה״ זהו משפט מתוך ׳אנו ברווזים במטווח׳ שמשאיר בי כוויה שאין לה מנוס אשר פוגעת בשמה הטוב של הגננת, בכבוד של הגננת והדבר יעשה לה עוול במשך כל ימי חייה.
עולה בי השאלות האם אי פעם ישכחו את מה שקרה לגננת? האם היא תשכח את המשפט שנעשה לה? האם היא תרצה להמשיך להיות מחנכת?.
כאשר אצל זיגי הוטלה האשמה כי הוא פגע בחברה שלו אני מאמינה כי הדבר פגע בו בפן האישי כי לא הייתה הוכחה כי הוא עשה זאת.
גל ג’ואילי
כשמאשימים האשמת שווא הנאשם נמצא במצב חסר אונים. ההרגשה היא שלמרות שהנאשם יצא זכאי, ולפי חוק יכול להמשיך בחייו, הכתם נשאר, הסביבה והחברה זוכרת ולחייו הרגילים הוא לא יוכל לחזור.
הרגשה נוראית שאין לך יכולת לשלוט בחיים שלך, שבגלל האשמת שווא של אדם אחר, החיים שלך נעצרו ואתה נמצא בתחתית של הפירמידה בלי יכולת להתקדם בחיים ויתרה מכך בלי יכולת לחזור למקום שבו היית.
מעבר לפגיעה בשם הטוב של האדם באופן פזיזי ופומבי על סמך עדות ללא עובדות, נוצרת פה פגיעה באדם עצמו, באמון שלו באדם שעובד איתו, שהוא סומך עליו.
ישנם פגיעה בהערכה העצמית, בביטחון העצמי. הרגשה של חשיפה ופגיעות כללית כלפי הסביבה.
בנוסף מדובר על פגיעה לטווח ארוך אפילו אם האדם יוצר זכאי, הוא מסומן, מוכתם, מחוק בהווה ולעתיד.
במסגרת עבודתי כגננת צהרונים כבר 3 שנים, בקיץ האחרון, האשימו אותי פעמיים בהאשמות חמורות שיכלו להגיע למשטרה ונשארו ברמת המפקחת שלי. להאשמות אלו לא היו כל בסיס מלבד חוסר רצון של ההורים הללו לחקור, לבדוק ולברר את שקרה לפני שהאשימו אותי. הרגשתי הכי נורא שאפשר ולא הפסקתי לבכות. מצד שני, ידעתי והסברתי לאחרים שאני נהגתי כפי שהייתי אמורה לנהוג.
בשנים האחרונות החלו לשים מצלמות בגני הילדים על מנת לפקח על המתרחש שם. לא ניתן להתעלם מכך שהמצלמות הן יכולות לתרום להאשמות השווא או להפיג אותן. מה שבטוח הוא שקיים חוסר אמון גדול מאוד בצוות הגן מצד ההורים ומצד המפקחות והמצלמות שהן מפירות את הזכות לפרטיות של הגננות, הן פתרון זמני בלבד כי האשמות שווא מתרחשות משלל סיבות חברתיות ותרבותיות.
לדעתי הייתי עוברת כמה שלבים:
שלב ראשון – היה עובר לי בראש – למה? מה לא בסדר איתי? מה עשיתי רע למישהו שרוצה לפגוע בי ככה? למה דווקא אני? ההרגשה הזאת היא הרגשה של חוסר וודאות, חוסר הבנה, תסכול.
שלב שני – הייתי חושבת מה אני עושה עכשיו? ההרגשה של כל העולם קורס. איך אני יוצאת מזה? והאם שיתברר שזה האשמת שווא האם הכל יחזור להיות כרגיל?
שלב שלישי – איך אני מסבירה לאנשים מסביבי שזאת לא אני? הרגשה של הדרה והרחקה (כמו הברווזון המכוער). איך יגיבו האנשים מסביבי? הרגשה של לעג, שכולם מסתכלים עלייך, כאילו את היחידה בעולם גם אם זה לא ככה.
שלב רביעי – מה יהיה עם המשפחה שלי? עם העבודה שלי? מי ירצה אותי עכשיו? איך אני יראה את הפנים שלי ברחוב? יש עלי איזשהו סימון.
אני חושבת שלסיכום ניתן להגיד שאדם שחווה האשמת שווא עובר פגיעה נפשית/רגשית וחברתית/סביבתית (כולל עבודה, משפחה – שגורמים לפגיעה בפרנסה ובעשייה היומיומית של האדם).
אני חושבת שאם מאשימים מישהו הדבר הראשון שעולה לבן אדם שמואשם השאלות למה אני ? מה עשיתי לבן אדם שמאשים אותי? הרגשה של חוסר אונים , תסכול, כעס , חוסר הבנה .
לאחר השלב הראשון של הכעס , התסכול, חוסר האונים וכל השאלות שצפות. הייתי חושבת מה קורה עכשיו?מה אני עושה? איך אני מצליחה לצאת מהסיפור הזה . איך אני מצליחה להוכיח שאלה האשמות שווא והכל יחזור להיות רגיל וכמו שהיה.
לאחר מכן הייתי חושבת איך הייתי מסבירה לאנשים שזאת לא אני , איך האנשים מסביבי יגיבו , הייתי מרגישה שכולם מסתכלים עליי , לעג וזלזול.
בהמשך היו עולות בי מחשבות על האנשים הקרובים אלי, המשפחה שלי , מה הולך לעבור עליהם?איך אני אמשיך לעבוד? אף אחד לא ירצה לעבוד איתי.
אדם שחווה אשמת שווא נפגע פגיעה קשה נפשית , סביבתית, חברתית, רגשית . פגיעה בפרנסה, במשפחה .
על פי המקור: אנחנו מרגישות כמו ברווזים במטווח
בעיניי לגננת המואשמת לשווא יכולות להיות תחושות תסכול, כעס וחוסר אונים עם כוחה של הסייעת להאשמה נגדה. ברגע שקיימת האשמה פומבית כאשר אנשים נוספים מעורבים בכך, קשה מאוד להתנער מהאשמה ולהוריד את אורות הזרקורים על הנאשמת והדבר יכול ללוות את הגננת במשך שנים רבות אם לא לכל אורך חייה.
הגננת יכולה להרגיש כי אף אחד לא מבין אותה ואינו יכול לשים את עצמו במקומה. במקרה הנ״ל הגננת לא יכולה לתאר לאנשים הסובבים את הסיבות האישיות להריסת חייה. כמו כן, הגננת יכולה להיות בהרגשה שרק הסייעת יודעת באמת את האמת והדבר לא יכול לעזור לה כדי לשקם את חייה.
אם אני מכניסה את עצמי לנעלי אדם שנפגע הייתי מרגישה ממש כצאן לטווח, הייתי מרגישה מושפלת וחסרת יכולת להגיב, הייתי מרגישה שעל כל תגובה שלי היו ״יורים״ בי דברים שהם לא נכונים ומאשימים אולי לשווא.
הייתי מרגישה שפגעו לי בשם הטוב שלי, שפגעו לי מקור הפרנסה שלי ופגעו בי באופן כללי.
עולו בי שאלות לאחר ההאשמות ולאחר שהשפילו את הגננת והיא יצאה זכאית, האם הגננת קיבלה שם רע? האם היא יכולה להמשיך במקצוע שלה גם לאחר שיצאה זכאית?
נירית שטרית
בתור בן אדם הייתי חווה תסכול איום, פגיעה פנימית, הריסה של האני שלי. כעס על ההורים שהלכו מאחורי הגב במקום לבוא אלי ולדבר איתי שמשהו לא בסדר, זה היה מעורר אותי על אנשים, שאנשים יכולים להיות רעים מאודכשהם רוצים, זה גורם לחשוב על עצמך, על מי שסובב אותך, ועל מה אני משדרת לסביבה, האם שידרתי משהו להורים בכך שהם שמו יד אחת והולכים להתלונן נגדי, האם לא שידרתי פתיחות שהם יכולים לבוא לדבר איתי? מה גרם להם לעשות זאת ולהרוס את הפנימיות של האדם, את הסביבה שלו ואת המקצוע שהוא בחר ללמוד…
שני כובני-
הייתי מרגישה תיסכול עצום ובור שחור שצריך המון עיבוד וכוח כדי להרים את עצמי זוהי אשמה שקשה לשאת אותה ,את נותנת מעל המקסימום וביום בהיר אחד די נגמרו לך החיים והכתמה לתמיד של כל המשפחה שלילא רק שלי בעצם הרסתי להם את החיים בגלל מישהו אחד שלא חשב לרגע לפני שעשה זאת מחיר שאני משלמת ולא בצדק.
אני מכניסה את עצמי לנעליה של גננת שהאשימו אותה בהאשמות שווא וחושבת לעצמי למה דבר כזה צריך לקרות? שימינג כלפי כל אדם זה פגיעה בשמו הטוב, זה פגיעה בנפשו, בכבודו, במשפחתו ובכל קרוביו.
מה הוא יחס גננת וסייעת? הגננת מגלה אמפתיה כלפי סייעת ולבסוף היא ״נופלת בפח”. אני בתור גננת כזאת הייתי צריכה לקחת את כל הרגש הטוב ולנקוט אמצעים עדיף שעה אחת קודם.
פגיעה בשמו הטוב של האדם זה פגיעה בנפש שלו, מעלילים עליו האשמות שהם אינם נכונות וכמו בכל דבר בחיים ואפילו כמו ״רושם ראשוני״ שאי אפשר לשנות… לוקח הרבה מאוד זמן, ואפילו אם בכלל, להעלים כל פרט ופרט אפילו כשיוצאים זכאים ולדעתי זה מאוד קשה נפשית להרים את עצמי מהתחתית ו״לבנות״ את שמי הטוב מחדש.
אני ממש מזועזעת מהכתבות שקראתי אבל לא מופתעת. תמיד יהיה לאנשים על מה להתלונן, גם אם התלונה היא סתם על רקע של נקמנות ורצון לפגוע. אני אישית הייתי חשופה למקרה של נקמנות אך מצידה של ילדה מהגן כלפי-היא התלוננה לאביה שדחפתי אותה חזק והרבצתי לה (כל זה מכיוון שלא הרשיתי לה להמשיך לשחק אם היא לא אוספת אחריה). האבא ששמע את הבת שלו מתלוננת עלי שאני מכה את הילדה שלו אפילו לא שאל אותי אם זה נכון אן התייעץ עם הגננת כדי לברר מה קרה אלא תקף אותי בצרחות ובאיומים. הייתי משותקת מפחד ופגועה מהילדה שהתלוננה עלי כי זה הרגיש לי לא הוגן. היה מאוד קשה לחזור לעצמי לאחר המקרה הזה. הייתי מיואשת, מאוכזבת, מבוישת ויצא לי כל החשק לעבוד עם ילדים. לא היה לי אומץ להראות את הפנים שלי מול ההורים כי ידעתי שהם מאמינים לאבא של אותה ילדה שהפיץ להורים שאני סייעת מתעללת.
אני מרגישה שאין לנו הגננות על מה או מי להישען במקרים כאלו שמאשימים אותנו על לא עוול בכספינו. ואני אצטט את המילים המדוייקות שמדגישות את מה שאני חושבת/מרגישה בנושא זה.
״הגננות מרגישות כמו ברווזים במטווח. הורים או סייעות על סכסוך אישי יכולים להעליל עליהן עלילה כדי לנקום”, אמרו קרובי משפחה של הגננות, “לגננות אין שום הגנה. אף אחד לא שומר עליהן, והן מרגישות שהקרקע נשמטת מתחת הרגליים. במיוחד על רקע העובדה שהן חיות במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם. הן מחנכות ונותנות את הנשמה ובקלות אנשים יכולים להתנקם בהן".
כואב לי וקשה לי להבין שיום אחד אולי זה יקרה לי בתור גננת ולא יהיה לי מה לעשות ואיך להתגונן מול המתקפה הזו.
לו היו מאשימים אותי באשמת שווא של אלימות כלפי ילדים הייתי מרגישה בושה,רצון להיעלם או לא לצאת מהבית, רצון להסתיר את הפנים, להסתיר את הזהות שלי, אולי להתחפש שלא יזהו ויקשרו אתו לנושא המדובר. ארגיש את הרצון לצדק, שהעולם כולו יראה שטעו לגביי.
ארגיש שנאה כלפי אחרים התומכים בהאשמת השווא, ארגיש את הכוחניות הטמונה בהם.
ארצה שיתמכו בי ויגנו עליי, שמישהו ידבר בשמי הטוב.
ארצה להוכיח לכולם שאני לא שקרנית ועושה את העבודה בצורה הכי מקצועית ואכפתית שיש.
ארגיש הגבלה ללא סיבה מוצדקת, הרגשה שאני אסירה חפה מפשע הכלואה בבית כלא.
אני אתחיל מסיפור אישי שחוויתי לפני כחודשיים.
אני מנהלת גן לילדים מעוכבי התפתחות.
אחד הילדים בגן חווה ככל הנראה אלימות בגן הקודם שלו (לדברי ההורים). הילד עזב את הגן ולא היה במסגרת חינוכית שנה שלמה בין גילאי 2-3.
כשאביו הציג בפניי את הסיפור הוא טען שזה נושא מאוד רגיש ושהם מרגישים כי הקושי השפתי שיש לבנם איתגר אותם בכל הקשור להבנת הסיפור האמיתי שהיה באותו גן ועל כן הם חווים קשיי אמון.
באחת הפעמים בנם קיבל מכה בפניו מאחד הילדים, בסיום יום הלימודים קיבלתי הודעה מאוד כועסת מאביו כי כל אלימות מסוג כלשהו במסגרת החינוכית לא מקובלת עליו. כמובן שהשתדלתי לשמור על ארשת מקצועית ולהסביר לו שהקושי השפתי של הילדים בגן לעיתים מוביל לתסכול ותגובתם הראשונית יכולה להיות אלימה, עם זאת, התחושות שעלו בי היו נוראיות.
הרגשתי שאני צריכה להוכיח לאותו הורה כי אני אדם אמין שמקפיד על כללים וגבולות בגן ולא מאפשרת התנהגויות שכאלו בגן שלי. הרגשתי שאני צריכה להוכיח שניתן לסמוך עליי שאני יעשה כל שביכולתי בכדי לשמור על בנם שלא יפגע. התחושות היו מלוות במעט ביקורת עצמית כגון "יכולתי למנוע זאת", "מה אעשה כדי להשתפר להבא", "איך ארכוש שוב את הבנת האב ואמונו" ועוד.
אני חושבת שאם ההאשמה היתה כה חמורה כמו בקבצים המצורפים, תחושת הבושה לא היתה עוזבת אותי. מאוד קשה להתנער מה"שם" שקיבלת למרות שהוכח אחרת ובסופו של דבר בין אם ארצה לחזור ולעסוק בתחום, הורים אחרים שישמעו על הסיפור לעולם לא יתנו את אמונם והאשמת שווא שכזו תרחף כעננה אפורה לעוד שנים רבות. רוב התחושות שעולות בי הם תחושות של שביקורת עצמית- איך נתתי למצב הזה להגיע, מה יחשבו עלי, כיצד אני אוכיח לאנשים שזה באמת לא נכון…התחושה היא שתמיד יסתכלו עליי בעין שלילית ומאשימה מהצד.
זוהי פגיעה בשמה הטוב של הגננת משום שהאשימו אותה מבלי לבדוק ובכך נתנו לה שם שלילי (האשמת שווא). בנוסף לכך, ישנה פגיעה בפרטיות שלה בכך שההליך המשפטי נגדה היה חשוף לכל ובעצם התחיל מריכולים בין ההורים על הגננת מאחורי גבה. (שירלי אלוני ונטלי ארבילי).
שירלי ונטלי
זוהי פגיעה בשמה הטוב של הגננת
משום שהאשימו אותה מבלי לבדוק ובכך נתנו לה שם שלילי (האשמת שווא).
בנוסף לכך, ישנה פגיעה בפרטיות שלה בכך שההליך המשפטי נגדה היה חשוף לכל
ובעצם התחיל מריכולים בין ההורים על הגננת מאחורי גבה.
זאת פגיעה בשמה הטוב של הגננות פגיעה בפרטיות, פגיעה בפרנסה כיוון שגם אם זוכתה לא בטוח שתצליח לחזור להיות גננת כי ההורים לא יאמינו בה.
האשמות הם גם אשמות שווא לא נכונות למשל זיגי הואשם שפגע באמבאלה והוא טען שזה לא הוא ולא האמינו לו פגעו בשמו הטוב בפרטיות שלו כיוון שזה נעשה בפומבי ויכול להיות שבהמשך יחשבו שהוא ילד אלים ולא ירצו להיות חברים שלו.
רונן עדי
פגיעה בפרנסה כיוון שגם אם זוכתה
לא בטוח שתצליח לחזור להיות גננת כי ההורים לא יאמינו בה.
האשמות הם גם אשמות שווא לא נכונות
למשל זיגי הואשם שפגע באמבאלה
והוא טען שזה לא הוא ולא האמינו לו
פגעו בשמו הטוב בפרטיות שלו כיוון שזה נעשה בפומבי
ויכול להיות שבהמשך יחשבו שהוא ילד אלים ולא ירצו להיות חברים שלו.