תמצית המקור:
הביקורת נגד מיח”א היא המדיניות הנקראת “שיקום שמיעתי”. כבוגרת מיח”א אני רואה שהגישה בגנים נשארה עד היום כפי שהייתה. הילדים במיח”א הם חרשים או כבדי שמיעה והם אינם פגומים, לשם מה לשקם אותנו? כאשר עבדתי במיח”א היו מעירים לי “למה את לא משתמשת בקול? איך הילדים ילמדו לדבר אם אינך משתמשת בקול?” כאילו שפת הסימנים היא שפה פגומה בעיניהם. הילדים ילמדו לקרוא עברית במקומות אחרים, כעת מה שחשוב זה הקשר עם המשפחה, חום ושיתוף פעולה, וזו שפת הסימנים, זה הבסיס שלנו וכלום לא יעזור. כבת להורים שומעים, מיח”א חייבה את הורי לא להשתמש בשפת הסימנים. הייתי משתמשת בשפת הסימנים בסתר עם חברות שלי, וכשהורי היו תופסים אותי היו אומרים לי “לא לסמן, לדבר בקול”. ישנה הפרדה בין הגנים האורליים לגן המסמן, שחס וחלילה אף אחד לא ישתמש בשפה הפגומה הזו. בסרטונים של מיח”א לא מציגים את התמונות של הילדים המסמנים אלא רק של הילדים האורליים, מכיוון שילדים מסמנים הם לא הזהות של מיח”א. אני מרגישה תסכול וכעסים על כך שמדירים ומורידים אותנו לשוליים. יש לפתוח את הראש ולתת הזדמנות לאנשים מהקהילה שלנו, אנשים איכותיים, דוברי שפת הסימנים, זהו אינו פגם.
