גילוי נאות:
בעבר עבדתי במשרד החינוך בתחומי דעת שונים, בעיקר לבית הספר היסודי,
כתבנו תוכניות לימודים וספרי לימוד משותפים לבתי הספר הממלכתי, הממלכתי־דתי, הערבי והדרוזי.

הרעיון, החזון והמטרות היו:
"ליצור מכנה משותף לכלל הלומדים, אך עם זאת, לאפשר גמישות לביטוי ולייחודיות
של כל קבוצת אוכלוסייה בחברה הישראלית" (מתוך תכנ"ל מולדת חברה ואזרחות", תשס"ג, 2002).
ספרי הלימוד בעברית נכתבו בשיתוף ובדיאלוג מכבד בין כותבים שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות.
ומה קורה כעת?

הקצנה, פירוד, הסתה, ניכור, הדתה ועוד מרעין בישין.
צר לי שמצד אחד, הורים בבתי ספר ממלכתיים יוצאים נגד ביטויים
מאוצר החוכמה היהודית בספרי הלימוד המשותפים, ורואים בכך הדתה,
שכן אלו הם היסודות התרבותיים של העם היהודי לדורותיו.

אני מניחה, שכניסת עמותות דתיות לבתי הספר
גורמת להורים אלו לראות בכל דבר שקשור ליהדות הדתה.
רבותי, טלו קורה מבין עיניכם. לימוד מקורות היהדות אינו הדתה,
אלא אם כן מגייסים את התכנים לפעילות דתית ולהכנסת מצוות
בהקשרים שלא בהכרח רלוונטיים.
לימוד אוצר המחשבה היהודית מעשיר את הרוח והשפה העברית.

אל נשפוך את התינוק עם המים.
נתנגד לכניסת מורות דתיות לבתי ספר ממלכתיים,
כשם שמורות לא דתיות לא מלמדות בבתי ספר דתיים.

נשמור על איזון ועל כבוד הדדי בין המגזרים החינוכיים במערכת החינוך,
כוונתי לראשי המשרד, למורים ולהורים.
זיוה מימוני, רעננה

הארץ : מכתבים למערכת 1.9.2017