יש לבחון קודם מהי הדתה. האם חשיפה ליותר תוכן יהודי ולטקסטים שמקורם בתלמוד ובמשנה?
או שמא הדתה היא חיזוק הזיקה אל המורשת והתרבות העברית העתיקה?
או שהכוונה היא למסיבות סיום בגני ילדים בהן מפרידים בנים מבנות ושרים הלל לבית המקדש?

אם מדובר באופציה הראשונה, הרי שהדבר העמוק הטעון בירור
הוא מדוע נוצר ניכור כל כך גדול בין הישראלי החילוני והמקורות שלו,
שורשים מהם יונקים המשפט והתרבות העבריים?
שהרי ביאליק ואלתרמן, אחד העם וברנר שוחחו עם היהדות בגובה העיניים גם כשמרדו בה.
ואם מדובר בשנייה, כיצד נמנעים מהטפה לשמירת מצוות וקיום אורח חיים דתי
ובכל זאת מחברים ילד אל אדני המורשת שלו?

בהיבט הרחב יותר יש לבחון את שורשי הפחד ולשאול את עצמנו
איך קרה שצמחה חומה עבה ומסורגת של חשדנות מצד שני הצדדים.
חילונים ציוניים לא מאמינים למערכת ומשוכנעים שרוצים להחזיר אותם בתשובה.
נבהלים בכל פעם שיועצים פדגוגיים משלבים בחומר הלימודים
סיפור על ריש לקיש ורבי יוחנן או כשהם נתקלים בתיאור העלייה לרגל לבית המקדש
– יסודות היסטוריים ואינטלקטואלים בארכיון הידע היהודי.
ומנגד לחילונים המבוהלים – למה שרים ופקידים דתיים
משתמשים בכוח ובסמכות כדי להחדיר את האג’נדה האמונית?

התשובה פשוטה: זה מה שקורה בהיעדר דיאלוג.
כאשר כל זרם מתבצר בשלו, מכנס את התלמידים סביבו
ומונע מהם לראות דרך הצוהר החינוכי, סוגר את כיווני האוויר ומגונן על אורח חייו.
מי שמאמין בכוחו, ביסודות של השקפת עולמו, בעוצמת החינוך שלו – לא מפחד.

בצו פיוס חגגנו השנה את קבלת פרס ירושלים לאחדות.
זה לא קרה בגלל שהסתגרנו. להפך, לאורך 20 שנה נערכו כל הזמן מפגשים,
סיעורי מוחות, ויכוחים והתנצחויות כדי למצוא אופק בהיר
עבור כל עמדה דתית או חילונית. בתי הספר והגנים
בהם ילדים חילונים ודתיים לומדים יחד לא מציבים את הפשרה כאידאל.
להיפך, הם מציגים שתי עגלות מלאות הנעות במסלול מקביל ונפגשות בכל צומת,
מטעינות זו את זו וממשיכות בנתיב.

בימי בין המצרים, הדבר היחיד שברור הוא שצרות אופקים וצרות מחשבה
הן הדרך הבטוחה להגיע למצור נוסף. על חיינו. על היחסים בתוכנו.
מי ששואף לצמוח ולבנות פה בית שלישי, חברת מופת, צריך לפתוח צוהר לארבע רוחות השמים.

עליזה גרשון (מנכ”לית “צו פיוס”)