אין שום רע בקצת יהדות. אלא שמערכת החינוך עמוסה בכמויות מטורפות של יהדות
בעוד שהלימודים האוניוורסליים, בעיקר במקצועות ההומניים, הולכים ומצטמצמים.
לנוכח חוסר האיזון המוחלט הזה, יש בהחלט הצדקה לתקוף תוכנית שמגבירה אותו.

למשל נושא התפילה והפיוט תופס מקום מרכזי בתוכנית כבר מכיתה א',
וכך גם הפולחן הדתי, בעיקר סביב החגים (שנלמדים שוב במסגרת התוכנית
כאילו אין לימודי חגים אינטנסיביים מחוצה לה).
מולם לא נלמד אף טקסט שמעורר שאלות וספקות
בדבר קיום האל או הצורך בקיום מצוות.
חמור מכך, בתוכנית "מורשת" לכיתה ה', שמוקדשת במידה
רבה ללימוד שיטתי של סידור התפילות,
התפילה מופיעה כפרק הראשון בנושא "הזיקה לעם ולארץ".
ומה ניתן ללמוד מכך על אלו שלא מתפללים?

מבנה התוכנית [של משרד החינוך – "תרבות ישראלית-יהודית"]
מייצר הייררכיה ברורה, שלפיה העיקר הוא התוכן הרבני־אמוני
ואילו התרבות העברית החילונית היא מעין קישוט נחות לטקסטים הדתיים;

[כמו כן], בבחירה מתוך התרבות העברית החילונית
מושם דגש לא הגיוני על טקסטים המשמרים את המסורת הרבנית־אמונית בתרבותנו.
שרית חדד מעידה על חשיבות התפילה, לאה גולדברג מקבלת השראה ממסכת אבות,
ואפילו הוגה חילוני כאחד העם מוצג כלוחם למען שמירת השבת.

ילד שילמד את התוכנית יגיע למסקנה המסולפת — ברוח הנרטיב הרווח היום בציונות הדתית —
שהציונות היתה המשך ישיר של המסורת הדתית.
אין זכר לא לתנועת ההשכלה וגם לא ליציאה נגד הדת,
שהיתה גורם כה מרכזי בתנועה הציונית.
לכן הנפנוף של בנט בטקסטים החילוניים הנכללים בתוכנית הוא מניפולציה זולה ותו לא.

הפיכת ערכים אוניברסליים יפים כמו חברות, אחריות וחשיבות הלימוד
לערכים יהודיים בלבד היא מתכון לטיפוח גזענות.
או העובדה שבאותו שיעור, אצל אותו מורה, ועם אותו ספר לימוד
נלמדים הערכים הנעלים ביותר, כמו כבוד האדם,
יד ביד עם פולקלור ופולחן דתי, באופן שמבהיר לתלמיד
שכיבוד האחר זהה בחשיבותו להדלקת נרות בשבת.

רם פרומן (יו"ר הפורום החילוני)