הגננת תאמר לילדים : אלוהים ברא את העולם בשישה ימים על ידי דיבור: “ויאמר אלוהים”.
הגננת תאמר שבתורה מסופר שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים באמצעות דיבור: “ויאמר אלוהים”.
הגנתת תאמר שהדתיים מאמינים שאלוהים ברא את העולם,
והמדע חקר ומצא שהעולם נוצר בפיצוץ ענק.
הגננת תאמר : “אספר לכם 3 סיפורים על ההתחלה של העולם:
בתורה מסופר שאלוהים ברא את העולם על ידי דיבור אבל יש לכל עם יש סיפור אחר על איך נברא העולם :
אורטל – סיכום הדיון הקבוצתי:
תמצית לשאלה א– מה הילדים והילדות יבינו מכל אחת מההצגות על סיפור בריאת העולם:
ניתן לראות שהדעות הן חלוקות. לכל אחת מחמש האפשרויות יש סיבות מדוע לבחור לספר אותן ויש מדוע לא לספר. באפשרויות “אלוהים ברא את העולם” ו”בתורה מסופר ש..” , הדעה הרווחת היא שלא לספר על כך לילדים ולילדות, מכיוון שזהו דבר שהוא חד משמעי ואין אופציה אחרת, וכן זה גורם לכפייה של אמונה על ילדים שאינם מאמינים בכך. בנוסף, האפשרויות האחרות, “אני מאמינה ש..” ו”יש שלושה סיפורים שונים”, נותנים לנו כגננות וגננים צורה שונה להציג את האמונה של הגננת/גנן, אם זה בדרך של “האני מאמין”, שבו ניתן לספר רק את מה שמאמינים בו מבלי להראות עוד סיפורים ודעות שונים, או שניתן להציג את שלושת הסיפורים השונים הקיימים וכל ילד יקבל כל דעה לפי אמונתו.
תמצית לשאלה ב– ניסוחים הולמים את ההכוונה באמנה בדבר זכויות הילד ואיזה פחות:
הניסוחים שלא הולמים את ההכוונה באמנה הם: “אלוהים ברא את העולם..” ו “אני מאמינה ש..”, מכיוון שניסוחים אלו אינם נעשים בצורה ניטרלית ואובייקטיבית. זכותו של כל ילד לדעת שקיימות כמה אמונות ואין לקבוע לו עובדות. הוא יבחר באיזו להאמין, וכאשר הגננת מכניסה פן אישי ואת אמונתה היא פוגעת בחופש הדת של הילדים החילוניים והדתיים בגן.
באמירה “בתורה מסופר ש..” ישנה הלימה חלקית, מכיוון שאין כפיה על הילדים באמירה של מי ברא את העולם אלא הצגת ספר התורה כמכלול סיפורים בדרך ניטרלית ואובייקטיבית.
“יש שלושה סיפורים שונים” זהו ניסוי הולם, מכיוון שיש לילדים את האפשרות לשמוע מגוון סיפורים ולהתחבר לאחד הסיפורים ולהאמין בו. הגננת לא כופה עליהם דעה אחת ופותחת צוהר להרחבה ולהשכלה.
התיאור של מיריק שניר את הספר שחיברה על בריאת העולם מצוי כאן
