שלום רב,

בקרוב אכתוב באתר שלנו סיכום קצר של הדיון בסוגיה של האשמות שווא, ואצרף גם מקורות אחדים להעשרה.

בפגישה הבאה נעסוק בשתי סוגיות: שקרים של ילדים וילדות, ואי-הזמנת ילד/ ליום הולדת מחוץ לגן.

כדי שנספיק לעסוק בשתי הסוגיות הללו, חשוב שתתכוננו לראשונה מביניהן.

קראו נא את שני המקורות האחד והשני על שקרים של ילדים וילדות בגיל הרך, והתכוננו לשיחה בקבוצות (שאחריה כתיבה קבוצתית) על השאלות:

(1) האם המאמרים שקראתם משפיעים על עמדתכם לגבי ההליך שנקטה הגננת?

(2) עד כמה ראוי שהגננת תשלים עם שקרים של ילדים וילדות?

שבוע נעים,

נעמי

נירית שטרית ואולה אלמסקינה

אנחנו חושבות ששקרים של ילדים זה תלוי מצב, זמן וכוונות. לא בכל מצב אנחנו נוכיח את שקרו של הילד, ולא נשתמש במילה שקר, ולא בפומבי, אלא ביחידות, היינו הולכות אל הילד ומקשיבות לו, לעמדה שלו, ולא נשתמש במילה שקר כי אנחנו יודעות שאפילו אם ילדים משקרים זה חלק מההתפתחות הנורמטיבית שלהם. לדוגמא- ילד שממציא סיפורים מהדמיון שלו, אנחנו לא נוכיח אותו שהוא משקר, אלא נקשיב לסיפורים שלו כי זה מה שהוא צריך ואולי הוא משתמש במנגנון הגנה שהוא זקוק לו ברגע זה. אנחנו גם נרצה לראות מה הייתה הכוונה שלו בשקר, למה הוא התכוון. כגננות אנחנו צריכים להכיל את הילד ולהבין אותו, באיזה מצב הוא נמצא וממה זה נובע.

שמות חברות הקבוצה: רונית יגודייב, עדי זיבלי, ליטל סול בוכמן.

עמדתנו לגבי ההליך שנקטה הגננת לא השתנתה לאחר קריאת המאמרים. יתרה מכך, היא רק התחזקה.

לגבי השלמה עם שקרים של ילדים וילדות: זה מורכב. שקרים מפתחים את הזיכרון מצד אחד ועוזרים בפיתוח אסטרטגיות חשיבה. בנוסף, זהו אמצעי מגננתי נפשי שבא לאחר מעשה שידוע כי נתפס בעיני הסביבה כ”לא ראוי”. מנגד, השקרים אינם ראויים חברתית ואף עלולים להרחיק את הסובבים. האם מבחינה חינוכית יש לעצור את השקרים כבר בגילאים הצעירים? ואולי יש לתת לתהליך הזה לקרות בעצמו? ואולי זה תלוי שקר? הרי גם אנחנו המבוגרים משקרים לפעמים שקרים שלא בהכרח מזיקים לאחרים ואף עלולים למנוע נזקים חברתיים.

המאמרים שקראנו רק מחזקים את טענתנו בכך שהגננת לא הייתה צריכה לפועל כך. היא כן הייתה צריכה לטפל במצב כמו שנאמר כבר כי ברור שנעשתה פגיעה בילדה כי יש עלייה סימנים. אך, המורה הייתה צריכה להבין ולדעת שלעשות דבר כזה בפומבי יכול להוביל למצב לא נעים בו הילדה תשקר או הילד שהיא הצביעה עליו ישקר. ההבנה שלה צריכה לנבוע מההכרה שלה עם ילדים (רוב הילדים משקרים – זה חלק מההתפתחות הנורמטיבית ועוד על אחת וכמה שזה בפומבי שהוא יודע שהוא יכול לקבל עונש – שקרים נאמרים לרוב להתחמקות מעונש או לקבלת פרס, יתרון. והילדה – המורה הייתה צריכה לדעת/לחשוב שיכולה לשקר מפחד להיפגע) והן מהידע שלה על התפתחות הילד –בגיל הרך המצפון עדיין מתפתח ואינו שלם. הידיעה מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור נוצרת רק לאיטה על ידי מסכת היחסים עם המחנכים ועם המבוגרים. ולכן, גם המודעות לדבר שקר עדיין אינה מגובשת. מכל הנאמר לעיל אנו חושבות שחיזקנו את עמדתנו גם בקשר לאיך שהגננת הייתה צריכה לפועל – חדרי חדרים להביא את הקורבן ואת הנאשמים שהיא אומרת ושם לדבר איתם ולעשות עם עצמה חושבים מי צודק ואיך לפעול – ככה יש לה גם זמן לחשוב איך לפתור את הסיטואציה ואינה עומדת במצב של אי וודאות בין שני ילדים והורים שנועצים מבטים.

נרצה לציין שאנו לא חושבות שצריך להעמיד את הילד על שיקרו! לא להגיד לו שיקרת אלא להבין למה שיקר ותמיד לזכור שגם אנחנו משקרים.

מן הראוי שהגננת תקבל את זה שילדים משקרים כי זה חלק מההתפתחות הטבעית ומהפחד שלהם מהתגובה הצפויה. זה לא אומר שאין לכעוס, או לטפל בנושא, אך ראוי להבין את זה ולהתחשב בכך ולא להתייחס לילד כשקרן, לא לכעוס שהוא שיקר אלא לכעוס על המעשה שעשה.

אורטל נתן, ליר ראובן, עדי ברנס ושנהב לוי.

בקבוצה(שירלי,נטלי,עדי רונן,שירן טוב)

המאמרים לא משנים את עמדתנו לגבי ההליך שנקטה הגננת,מכיוון שמלכתחילה חשבנו שהתהליך שאותו בצעה הגננת הוא לא נכון והוגן היות והוא לא התבסס על עובדות, אלא הוא מתבסס על מילה ובוחן מי משקר ומי מדבר אמת.

אנו חושבות שהמקום של הגננת בהקשר לתגובתה לשקרים שילדים מספרים, הוא נקודתי ותלוי ילד מצב וסיטואציה. ברגע שזה פוגע בזכויות של ילדים או בטחונם זה מבחינתנו קו אדום שלא חוצים.

יובל גמליאל, ליז פיטקובסקי, ענבל נוסבאום, ניצן שיטאי

1. המאמרים לא שינו את עמדתנו.

2. הגננת לא צריכה להשלים עם השקר כאשר מדובר בסוגיה חמורה כגון אלימות פיזית/מילולית. יש צורך להבחין בין השקרים, כאשר מדובר בשקר מפרי דמיונו של הילד אפשר להעלים עין ו/או לא להתייחס לסיפור כשקר. וכאשר מדובר בשקר חמור הפוגע או משפיע על אחרים בסביבתו או עליו יש צורך להתייחס ולבצע תחקור ראוי סביב הנושא ולחשוב על הטיפול המותאם ביותר.

בקבוצה-שירלי אלוני, נטלי ארבילי, עדי רונן ושירן טוב

דורון סיני, יולי נחמד, סשה אוחנה:

1. הקטע המדבר על כך ששקרים הם התנהגות נורמטיבית חיזק את עמדתנו ביחס להליך של הגננת. מכיוון ששקרים הם התנהגות נורמטיבית ויכולים להופיע בסיטואציות רבות ומגוונות ובייחוד כאשר היא מוצגת בפני קהל רחב – דבר שעלול להגביר את הצורך בשקר לצורך התגוננות. לכן, על הגננת להבין שסיטואציה זו יכולה להגיע למבוי סתום בו אין לה את היכולת להגיע לאמת באותו הרגע. אולי כדאי היה לעשות זאת באופן אישי והתוצאה הייתה אחרת.

2. בדיון שלנו נאמר שזה תלוי מאוד בסוג השקר ויש לבחון את הגבולות. יש הבדל בין ילד שמשקר לגבי עבודתו של אביו לעומת שקר שמיצג פגיעה מסויימת. יש להבין ולדון בסוג השקר, בהקשר שבו הוא נאמר ולנסות להבין למה בכלל הילד משקר? האם בכדי להתגונן? האם בכדי להשוויץ? וכו וכו. אנו מאמינים שבשקרים שאינם פוגעים באמת יש להיות “סלחניים” יותר כלפי הילדים ולהשאיר מרחב אפור בו אין אנו מתערבים ומציגים את המצפן המוסרי כאשר אין באמת צורך כזה. הגישה של גדעון לוין עלולה אף להחמיר את השקרים מכייון שאין הילד מבין את ההשלכות אלא מתנהל ע”פ גורם חיצוני שסמכותו גדולה יותר- דבר שיכול ליצור רתיעה, רגשות אשם ורגשות שליליים באופן כללי, כמו גם יכול לפגוע ביחסי אמון בין הילד למבוגר.

מגישות: אביטל ברוך, דבורה נג’ר ושרה כץ

(1) לאחר קריאת המאמרים, גילינו שעמדתנו לא השתנתה. ניתן לומר כי נושא המאמרים רחוק מנושא של הסוגיא המקורית.

(2) אנו מבדילות בין שני סוגי שקרים בגיל הרך (ארבע עד חמש). סוג ראשון הוא שקר “לבן” כמנגנון הגנה (לדוגמא, אבא שלי גיבור על או אני יודע לדבר עם כלבים). הסוג השני הוא שימוש בשקרים לצורכי השגת מטרות (לדוגמא, הגננת אמרה שאת חייבת להביא לי את הכדור).
לדעתנו, בכל אחד מסוגי השקרים יש לטפל בדרך היקפית. עם זאת, בטיפול בשקרים שנועדו להשיג מטרה יש לנקוט באמצעים חדים יותר לצורך הבנה מעמיקה של הנסיבות לשקר. כמו כן, בשקרים ה”לבנים” יש להראות יותר אמפתיה מכיוון שמדובר בנושא רגשי-אישי שאולי דורש התערבות של פסיכולוג.