שני כובני ונירית שטרית

שני- מצד אחד יש את העניין של לחץ מצד ההורים לעשות את הניתוח בזמן, והמאמר הזה אומר שניתן לחכות, לא משנה אם את ילדה או לא, אפשר להירגע ולנשום ורק לאחר שהילד יהיה בשל הוא יוכל להגיד מה הוא רוצה והאם הוא רוצה שתל או לא, וכך נותנים לו את האפשרות לבחור.

נירית- אני חושבת שהמודעות לכך שניתן לעשות שתל בכל גיל היא חשובה, מצד שני אם אפשר לעשות את הניתוח בגיל צעיר אני חושבת שכדאי, מפני שכך הילד אינו חווה תסכול מבחינה חברתית ומבחינת ההבנה של הסביבה אליו, אם אפשר להעניק לילד את היכולת לשמוע והוא רוצה בכך אז לא כדאי לחכות עד גיל 70. בנוסף, הילד נמצא בחינוך רגיל מפני שאין לו מוגבלות המצריכה אותו להיות בחינוך המיוחד לכן הילדים בחינוך הרגיל למדים להכיל את השונה- והשונה במקרה הזה זכה השתל של הילד.

שני כובני ונירית שטרית

שני- אני חושבת שהראיה הבלתי מכילה של החברה לראות אותם כתרבות נחותה בגלל הלקות שלהם, אכן מפלה אותם ומנחיתה אותם וקשה לנו להבין שהם קבוצה אתנית בפני עצמה. אם נקביל כל קבוצה אתנית אחרת ואת הפרמטרים של קבוצה, אנחנו נמצא שהחירשים הם קבוצה לכל דבר. את החרשים אנחנו מפלים לעומת הקבוצה האתנית של הרוסים שבוחרים לא ללמוד עברים אלא לדבר רק ברוסית.

נירית- אני חושבת ששמירת האתניות היא חשובה ולכן החירשים משמרים אותם, שפת הסימנים היא שפה בפני עצמה ואנחנו צריכים לקבל אותה, היא שפה כמו כל השפות האחרות- עברית, אנגלית צרפתית וכו׳. הרצון שלהם לא להתקין את השתל ולא לחיות בחיים ״טובים״ יותר עם יכולת שמיעה היא בחירתם, אך מצד שני הם מנדים את עצמם מן החברה בכך שהם בוחרים לא לשמוע אף על פי האפשרות שיש לחלקם להשתיל שתל, ולהיות קבוצה בפני עצמה.

נירית שטרית ושני כובני

שני ונירית- אנו חושבות דעה אחת, שפת הסימנים היא שפה לכל דבר, ילד דו לשוני המדבר עברית ואנגלית יבחר לדבר בשפת אם שלו, בו הוא מרגיש הכי בנוח. אך במיח״א לא נותנים לילד להרגיש בנוח ולדבר בשפת הסימנים. שפת הסימנים היא ההכרה שלו, היא יכולת הדיבור שלו, ואנחנו לא יכולים לכפות עליו שפה אחרת כי בכך אנחנו מונעים את זכויות הבחירה שלו. אנחנו יכולות להבין את מיח״א בכך שהם רוצים שהילד יחשף לשפת האם של המדינה שלנו, אך היא אינה יכולה לכפות אותה על הילדים ולגרום להם לסלידה מן השפה העברית, לאי נוחות, בלבול, חוסר שייכות ותחושת שהם פגומים.

נירית שטרית ושני כובני

נירית ושני- אנחנו חושבות פה אחד, שההכלה של הגננת מראשון לציון היא מבורכת, זהו שילוב ללא עירוב ארגונים מדכאים של בירוקרטיה. המחשבה, האמפתיה שהגננת מקנה לילדים היא עצומה. אנחנו חושבות שצריך עוד גננות כאלה ועוד שילובים כאלו, על מנת לשלב את כל הילדים כאחד, ולראות את האינטראקציה ביניהם על ידי שפת הסימנים שלהם, שזוהי השפה המשותפת שהם מצאו יחד. אופן החשיבה של הגננת מראשון והגישה שלה מראה לנו שאפשר אחרת, וזה משמח.

שני- ישנם אנשים שההתמודדות שלהם אחרי שתל היא קשה מאוד לכן כדאי לעשות הכנה מפורטת מראש, מה יהיה ואיך יהיה. עבור אחד ההתמודדות עם השתל היא חיובית, ועבור האחר היא טרגדיה, התמודדות קשה כפליים לעומת כאשר לא היה מושתל. משום שמצפים ממנו להבין את כל הנאמר בשיחה מה שלא עשה לפני באמצעות הקול.

נירית- אני חושבת שהפרסום של דוד הוא דבר טוב, ישנם אנשים שמפחדים לעשות שתל בגלל עצם הניתוח, או החשש שזה לא יצליח, ואף הפחד מהחיים אחרי השתל. דוד מספר בכתבה על החיים לפני ועל החיים אחרי ובכך מקנה חיוביות לגבי עשיית השתל, ומראה איך חייו נראים לאחר השתל. אני חושבת שצריך לפרט גם את הדברים הטובים בעשיית השתל וגם את ההתמודדויות הקשות והרעים, על מנת לתת מראה נרחבת יותר לאנשים חירשים המתלבטים אם לעשות שתל או לא.